פעם, אהבתי לשחק בלגו. היה לי אוסף לגו מכובד – קוביות בכל הצבעים והגדלים, קוביות פינה, קוביות מלבניות ומרובעות, היו לי משטחים בכל הצבעים הגדלים והצורות, בסיס משתנה שאפשר לבנות עליו, אבל אני הכי אהבתי את הבסיס השגרתי – ירוק ומרובע, מרובע שווה צלעות. הייתי בונה מגדלים וארמונות ואורוות ובתים וחלליות וחלומות בכל מני צבעים מינים וצורות.
עם הזמן, המשכתי לשחק בלגו. פירקתי את עצמי לקוביות, הפרדתי בין הצבעים, והפינות, ובניתי הכל מחדש. הייתי בונה את עצמי בצורה מסויימת, ואז כשהיה נמאס לי לשחק אותה הייתי מפרקת, יושבת אל מול החלקים המפוזרים ומתחילה לבנות מחדש.
בהתחלה בניתי בלי הבסיס. פעם הייתי חללית, פעם אווירון, פעם ספינה, פעם סתם בית בלי רצפה. עם הזמן החלטתי שאני צריכה בסיס, והתחלתי לבנות עליו. הייתי יושבת מול הקוביות המפורקות של נשמתי, ומחליטה איך להקים אותה מחדש לפי מה שהיה נראה לי נכון באותו רגע. הייתי מסתכלת על הצורות והצבעים, ומתחילה לבנות. אף פעם לא ידעתי מה תהיה התוצאה הסופית. אף פעם לא הייתי מהאנשים השיטתיים האלה, שמחליטים עכשיו שהם הולכים לבנות בית. תמיד התחלתי בלחבר 2 קוביות, ולראות מה קורה. לאט לאט להוסיף עוד קוביה, ועוד קוביה. בסופו של דבר הכל היה יותר מדי, יותר מדי קוביות. החלטתי שזה שילוב הצבעים – יותר מדי צבעים במבנה לא עושים עמו צדק. אז השתמשתי רק בצבע אחד. ובאמת, מבחינה הנדסית, המבנים בעלי הצבע האחיד היו המוצלחים ביותר, ללא ספק. אבל בשלב מסויים זה היה לי משעמם, אז הוספתי קצת צבע, והתחלתי לגבש בעיני רוחי תפיסה של הצבעים המתאימים לבניית האני.
פעם הרכבתי את עצמי בתור סקייטרית, פעם ראפרית, פעם חיית מסיבות, פעם טיפוס בייתי, כמעט תמיד בתור פריקית.
פעם הרכבתי את עצמי על הבסיס של החיילת, או של תלמידת התיכון – כי זה מה שנדרש ממני.
ועכשיו אני יושבת אל מול ערימת הקוביות המפוזרת, מסתכלת על הצבעים, ורואה שלפחות היחס הוא נכון לי – בדיוק מספיק אדום, וצהוב, וירוק. והבסיס, אותו בסיס ירוק ומרובע, עדיין שם, לצד הקוביות, אבל אני כבר לא באמת צריכה אותו. הבסיס קורא לי להיות אדם מבוגר, ללכת במסלול המהיר אל המשכנתא.
ואני מתחילה להרכיב, ומפרקת. ומפחדת. ומתחילה שוב. ומפרקת. ומפחדת יותר.
פעם ניסיתי סתם להרכיב, באקראי. הבעיה היא שתמיד המבנה מקבל צורה מוכרת – של מכונית, או בית, או ארמון. וכולם יכולים לבנות כזה. אבל להתחיל לבנות סתם מבנה אה-מורפי, זה הכי מסובך, כי אני לא יודעת לאן לכוון. ואם על מכונית, או בית, או ארמון – אנשים יכולים לבוא ולהגיד לי אם זה ארמון מוצלח או לא, או אם המכונית הזו נראית להם היברידית מספיק, כשבונים סתם לצורך הבנייה אי אפשר לומר אם הצורה מוצלחת או לא. אז נשאלת השאלה – למה הצורה הזו אמורה לשמש. והתשובה לזה, אני מניחה, היא שלשום דבר. כשאני בונה את עצמי,הצורה היא רק לשם הצורה. היא שם כי הקוביות שם ויש הרגשה פנימית שצריך לעשות איתן משהו.
אז אני מרכיבה קוביות בצורה אקראית. בונה את עצמי מאפס. עם המשטח המרובע של החיים בצד, ליתר בטחון. מי יודע, אולי בסוף אני אצליח לבנות משהו מגניב ומוכר כמו אופניים או מסוק. אולי איזו חיה, משהו שמח וחברותי כזה, נניח דולפין. אולי בסוף אני אפילו אקבע את המבנה הזה על הבסיס.
אולי אני אמצא את עצמי באיזו צורה לא ברורה של משהו שאף אחד לא חשב עליו קודם.
אולי אני לנצח אבנה ואפרק את עצמי בכל מני צורות שכולם כבר מכירים ממזמן.
ואולי, אמצא את עצמי לעד יושבת אל מול הערימה- מפורקת.
